.jpg)
איך להתמודד עם ביקורת עצמית ולהפסיק להיות האויבת של עצמך
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
האם קרה לך שסיימת יום שלם של עשייה, עבודה, נתינה והתמודדות, ובכל זאת הלכת לישון בתחושה שלא עשית מספיק?
האם את מוצאת את עצמך מפרגנת לאחרים בקלות, אבל מתקשה מאוד לראות את הדברים הטובים בעצמך?
האם יש קול פנימי שמזכיר לך שוב ושוב את הטעויות שלך, את מה שלא הצליח, את מה שהיית צריכה לעשות אחרת?
ואולי את בכלל לא שמה לב שהוא שם. אולי הוא הפך להיות כל כך מוכר, כל כך קבוע, שאת בטוחה שככה כולם מדברים לעצמם.
אבל האמת היא שלא.
לא כולן מסתובבות בעולם עם מבקר פנימי קשוח.
ולא, את לא חייבת להמשיך לחיות איתו באותה עוצמה.
אחד הדברים שאני פוגשת שוב ושוב אצל נשים בתהליכי אימון רגשי הוא הפער העצום בין האופן שבו הן מתייחסות לאנשים שהן אוהבות, לבין האופן שבו הן מתייחסות לעצמן. הן יהיו מלאות חמלה כלפי חברה שעוברת תקופה קשה, יידעו לעודד את הילדים שלהן, יתמכו בבן משפחה שנכשל או טעה, אבל כשהן עצמן טועות, משהו אחר לגמרי מתעורר בתוכן.
במקום חמלה מגיעה ביקורת.
במקום הבנה מגיע שיפוט.
במקום קבלה מגיעה תחושת כישלון.
וככל שהקול הזה מלווה אותנו יותר שנים, כך אנחנו מתחילות להאמין שהוא האמת.
מהי ביקורת עצמית?
ביקורת עצמית היא הקול הפנימי שמעריך, שופט ומפרש את המעשים שלנו. במידה מסוימת, היא חלק טבעי מהחיים. כולנו בוחנות את עצמנו מדי פעם, לומדות מטעויות ומנסות להשתפר.
הבעיה מתחילה כאשר הביקורת מפסיקה להיות כלי ללמידה והופכת לכלי להלקאה עצמית.
במקום לשאול "מה אפשר ללמוד מזה?", אנחנו שואלות "מה לא בסדר בי?".
במקום להגיד "טעיתי", אנחנו אומרות "אני כישלון".
במקום לראות אירוע נקודתי, אנחנו הופכות אותו להגדרה של מי שאנחנו.
נשים רבות חיות שנים ארוכות עם תחושה שהן חייבות להשתפר, להשתנות, להתאמץ יותר ולהוכיח את עצמן. הן אינן מבינות עד כמה הביקורת הפנימית שוחקת את הביטחון העצמי, את השמחה ואת תחושת הערך שלהן.
מאיפה מגיע הקול הביקורתי?
הקול הזה לא נולד איתנו.
אף ילדה קטנה לא מגיעה לעולם וחושבת שהיא לא מספיק טובה.
הקול הביקורתי נבנה לאורך השנים. לפעמים הוא מורכב ממסרים שקיבלנו בבית. לפעמים מהערות של מורים, חברים או בני משפחה. לפעמים מחוויות של דחייה, השפלה או השוואה.
יש נשים שגדלו בתחושה שאסור לטעות.
יש נשים שלמדו שהערך שלהן תלוי בהישגים.
יש נשים שהבינו שכדי לקבל אהבה הן חייבות להיות "ילדות טובות".
וכך, לאט לאט, נוצר בתוכן קול שמנסה לשמור עליהן מפני כישלון או ביקורת חיצונית.
האירוניה היא שהקול הזה התחיל כמנגנון הגנה, אבל עם השנים הוא הפך להיות מקור הכאב עצמו.
למה אנחנו מאמינות לכל מה שהמבקר הפנימי אומר?
אחד הדברים המעניינים בביקורת עצמית הוא שאנחנו כמעט אף פעם לא בודקות אותה.
אם מישהי זרה הייתה מדברת אלינו כפי שאנחנו מדברות לעצמנו, כנראה שלא היינו מסכימות להקשיב לה.
אבל משום שהקול מגיע מבפנים, אנחנו מניחות שהוא דובר אמת.
הוא אומר:
"את לא מספיק טובה."
"את תמיד הורסת הכול."
"מי בכלל ירצה אותך?"
"עוד מעט יגלו שאת לא באמת יודעת מה את עושה."
ואנחנו מאמינות.
לא משום שזה נכון, אלא משום ששמענו את הקול הזה כל כך הרבה שנים שהוא נשמע לנו מוכר.
והמוח האנושי נוטה להתבלבל בין מה שמוכר לבין מה שנכון.
הקשר בין ביקורת עצמית לפרפקציוניזם
נשים רבות אינן מזהות את עצמן כביקורתיות, אבל הן מזהות את עצמן כפרפקציוניסטיות.
הן רוצות לעשות הכול בצורה מושלמת.
להיות אימהות מושלמות.
בנות זוג מושלמות.
נשות קריירה מושלמות.
נשים מושלמות.
אבל מתחת לפרפקציוניזם מסתתר פעמים רבות פחד עמוק.
פחד להיכשל.
פחד לאכזב.
פחד שלא יאהבו אותנו אם לא נהיה מספיק טובות.
הבעיה היא שהשלמות היא יעד בלתי אפשרי.
ולכן הפרפקציוניסטית חיה במרדף שאין לו סוף.
לא משנה כמה תעשה, תמיד יהיה עוד משהו שהיה אפשר לעשות טוב יותר.
איך מתחילים לשנות את מערכת היחסים עם עצמנו?
השינוי אינו מתחיל בכך שנפסיק לבקר את עצמנו לחלוטין.
הוא מתחיל בכך שנלמד להקשיב לקול הזה אחרת.
במקום להאמין לכל משפט שעובר בראש, אפשר להתחיל לשאול:
האם הייתי אומרת את זה לחברה טובה?
האם זו עובדה או פרשנות?
האם יש דרך נוספת להסתכל על המצב?
האם יכול להיות שאני מחמירה עם עצמי?
השאלות האלו יוצרות מרווח קטן בין הקול הביקורתי לבין האמת.
ובתוך המרווח הזה מתחילה לצמוח בחירה.
חמלה עצמית אינה ויתור
אחת ההתנגדויות הנפוצות ביותר היא הפחד שאם נהיה טובות לעצמנו, נפסיק להתקדם.
אבל מחקרים מראים בדיוק את ההפך.
אנשים שפועלים מתוך חמלה עצמית נוטים להתמיד יותר, ללמוד טוב יותר מטעויות ולהתמודד בצורה בריאה יותר עם כישלונות.
חמלה אינה אומרת להתעלם מטעויות.
היא אומרת להסתכל עליהן בעיניים טובות.
להבין שאנחנו אנושיות.
שאנחנו לומדות תוך כדי תנועה.
ושגם אם נפלנו, אנחנו עדיין ראויות לאהבה, לכבוד ולהערכה.
האישה שאת מדברת אליה הכי הרבה היא את
במהלך החיים אנחנו מנהלות אלפי שיחות.
עם בני זוג.
עם ילדים.
עם חברים.
עם קולגות.
אבל האדם שאנחנו מדברות איתו הכי הרבה הוא אנחנו.
השאלה היא איזה סוג של מערכת יחסים אנחנו בונות עם עצמנו.
האם זו מערכת יחסים שמבוססת על פחד, ביקורת והלקאה?
או מערכת יחסים שמבוססת על כנות, אחריות וחמלה?
כי בסופו של דבר, הדרך שבה אנחנו מדברות לעצמנו הופכת להיות הדרך שבה אנחנו חוות את החיים.
לסיום
אדית איגר, ניצולת שואה, פסיכולוגית וסופרת שהפכה לאחת המורות החשובות בעולם בתחום החוסן הנפשי, כתבה:
"החופש הגדול ביותר הוא החופש מהכלא שבנינו לעצמנו."
יש נשים שחיות שנים בתוך כלא של ביקורת עצמית.
כלא שאין לו סורגים, אבל יש לו קולות.
קולות שאומרים שהן לא מספיק.
לא מספיק טובות.
לא מספיק יפות.
לא מספיק מצליחות.
לא מספיק ראויות.
אבל האמת היא שמעולם לא היית צריכה להיות מושלמת כדי להיות בעלת ערך.
אם את קוראת את המילים האלה עכשיו, אני רוצה להזכיר לך משהו.
הקול הביקורתי הוא רק קול.
הוא לא הזהות שלך.
הוא לא האמת שלך.
והוא בוודאי לא העתיד שלך.
לפעמים הצעד הראשון לשינוי אינו ללמוד לאהוב את עצמך.
לפעמים הוא פשוט להפסיק להילחם בעצמך.
תגובות