״הקשבתי לשקט, אחרי כל כך הרבה זמן שרק נתתי, ושהיו צריכים ממני, וצריכים אותי, ושכל כך התאמצתי להיות בסדר, להיות טובה, אישה שדואגת לכולם, שקודם כל דואגת לאחרים, כמו שחינכו אותי שאני צריכה להיות. לא לחשוב על עצמי, לא לדאוג לעצמי, לא לראות את עצמי, אלא לדאוג קודם כל לכל האחרים, לדאוג לילדים שלי, לבעל שלי, להורים שלי, לחברות שלי, לעבודה שלי, לזה שיהיה מסודר, ושיהיה אוכל, וכמו כל אישה טובה אכלתי את מה שנשאר, כי אישה טובה מקריבה את עצמה למען זה שיהיה לכולם טוב, כי אישה טובה לא אומרת

גיל 46 24/4/2022 מקום: דהרמסלה, צפון הודו בהרי ההימאליה. 3 שבועות של חופשה לבד … ( האומנם ) מהרגע שנפלה ההחלטה לנסוע להודו, להתרחק מהשיגרה. לגעת בנופים ומקומות אחרים, פנימה והחוצה. ההחלטה היתה מהולה בהתרגשות ואז הגיעו החששות… אני לבד? איך אני אסתדר? כל ההודים האלה? איך אדע לבחור נהג? אישה לבדה בהודו זה לא כזה אטרקטיבי. הגברים ההודים חצופים ולא מכבדים כל כך נשים מערביות. צריך לשמור מרחק ולהיות אסרטיבית. בכל אופן ההחלטה נפלה. והצטרפתי לקבוצה בפייסבוק - הודו - מטיילים בהודו ומפה

4 שנים מאז שיצאתי להודו לבד. הפעם הראשונה היתה בגיל שלושים לחצי שנה ואז ב גיל 46 יצאתי … הכל היה מסודר בחיים שלי ועם זאת כלום לא הסתדר לי. גם לא האמנתי שאני יכולה לצאת להודו ככה באמצע החיים ועוד לבד, עסק ילדים בית ובן זוג, החלטה של רגע, האמת זה התחיל מהקשבה לגוף. שלוש שאלות פשוטות שהייתי צריכה לענות עליהן.. 1. מה הגוף שלך “אומר” לך ממש ברגע זה? 2. האם יש רגעים בהם הגוף “אומר” לך לזוז ממצב מסוים, לשנות או לא להסכים? 3. איזה דבר את מרגישה שהגוף מנסה לומר לך?כמה זמן וטרם מצאת דר

יש משפטים שאנחנו שומעים שוב ושוב בעולם ההתפתחות האישית. ״אין זמן נכון״.״פשוט תקפצי למים״.״הרגע הנכון הוא עכשיו״. ואני רוצה להגיד משהו אחר. לא. לא תמיד. כי יש רגעים בחיים שבהם משהו עדיין לא בשל. ויש רגעים שבהם כל הגוף, הלב והנפש כבר יודעים. גם אם הפחד עדיין קיים. גם אם הדרך עוד לא ברורה לגמרי. אני לא מדברת על דחיינות. ולא על המתנה אינסופית שהכול יהיה מושלם. אני מדברת על בשלות פנימית. על אותו רגע עמוק שבו משהו בפנים כבר לא מסוגל להישאר אותו דבר. לכל תהליך יש את הזמן שלו אני אתן

הפוסט הזה נוגע בנימי נפשי וגופי, אני יושבת מול המחשב אחרי יממה שבה אני נוגעת במקום הזה בפעם המי יודע כמה... זה אף פעם לא קל, ולצד זה יש גם כל כך הרבה איכויות וחיים. התעסקתי אתמול עם הבינה המלאכותית שפועמת חזק בדרך שלנו לעצב את מה שמבקש לצאת מתוכנו, אני מרגישה שאני עובדת בלשחרר את הקלות הבלתי נסבלת ולאפשר למקום האינטימי והפשוט לדבר את הקול האישי שלי, כשבן זוג יוצא מהארון המשפחה כולה יוצאת מהארון, זה תהליך עמוק, קשוח, מאתגר, כואב ומטלטל. הרצון והבחירה להיות ולגעת באמת גם אם היא

״מהן נשים? אנחנו דברים רבים.״ ״רעיות, מאהבות, אימהות. יש מי שרואה בנו קדושות. אחרים רואים בנו דבר שאפשר להשתמש בו, רכוש שהם יכולים לקנות. או לזרוק כשכבר אין בנו תועלת.״ פעמים רבות אנחנו רק נשים בודדות. מפוחדות, כמו בליל הכלולות שלנו. אף אחד לא מספר לך כלום. את לבד עם גבר. רק את. רק הוא. ואולי זאת הפעם הראשונה שלך. את יודעת מעט מאוד על הגוף שלך, ושום דבר על שלו. את חושבת שאם רק תשכבי בשקט, הוא יטפל בכול. הוא יעשה. הוא יחליט. כי הגברים הם שליטים. התפקיד שלנו הוא לספק אותם. אבל

לכל אחת מאיתנו יש רגעים של קושי, כמו מחזוריות הטבע, כמו גלי הים. אתמול היה יום כזה, מוצאי שבת זה רגע של חיבור, יציאה מקדושת השבת והמנוחה באשר היא לכל אחת ואחד מאיתנו, יש נקודת מעבר שהיא כמו מסדרון חלול ולא ברור, התכוננתי לזה, נשמתי את זה, וידעתי שהרגע הזה יגיע והייתי מוכנה להסתכל לו בעיניים. ישבתי ונשמתי את המעבר, שאלתי שאלות קטנות, יצאתי לשבת בחצר, הסתכלתי על השמים והרגשתי שאני רוצה לשאת תפילה תפילה של מעבר מיום קודש ליום חול, מסופש לתחילת שבוע, מסוף שנה אחת להתחלה של שנה חד

אלה המילים שיצאו לי מהפה כשטבלתי את הרגליים במים. חוף פלמחים. סוף מרץ. החורף עדיין כאן. כל מה שיוצא - מבורך. כל מה שנכנס - אור. ועוד איך שהיה לי מה להוציא. הבוקר שלי היה עמוס בעבודה. איזשהו פרויקט חיצוני שביקשו ממני עזרה בו, וזה לא משהו שהייתי בוחרת לעשות כדרך חיים. התהליך של להיות במה שנכון לי ואיפה שמרגיש לי נעים היה מאוד משמעותי עבורי. ונכנסו לי כל מיני מחשבות לראש. ואז הגיעה מחשבה, והבנה שפה לא בטוח שאני יכולה לעזור. זה היה מלווה בתסכול, והיה לי קושי להודות בזה שאני לא רו

את הצבעים בתוכי פגשתי ביום סוער. הרגשתי שאני זקוקה לזמן עם עצמי, רגע שבו אני חושפת ומגלה עולם שלם שחבוי בתוכי. חיברתי בריסטולים, צבעים, מכחולים, ונכנסתי לעולם חשוף, משהו בי ביקש תנועה וצבע, נגיעה בגוף והכאב שצעק מבפנים החוצה. לצבעים יש משמעות עמוקה בעולם שלנו, הטבע מלא בהם, בגוונים, במשמעות, באופי, בצורה, במרקם, כאילו שיש להם מוזיקה ותדר משלהם. ואכן זה כך. אילו הצבעים היו מדברים איזה סיפור הם היו מספרים? אילו הגוף היה מדבר איזה סיפור הוא היה מספר? ומהם הכלים שיש לכל אחד מאיתנ

כשמדברים על "דרך האמן", הספר פורץ הדרך של ג'וליה קמרון, התגובה המיידית של רבים היא: "זה לא בשבילי, אני לא אמן." ההנחה הרווחת היא שהספר מיועד רק לציירים, סופרים, מוזיקאים או יוצרים שחווים מחסום יצירתי. אבל זו טעות נפוצה. "דרך האמן" הוא לא מדריך לאמנות; הוא מדריך לחיים. זהו מסע התעוררות פנימי שכל אחד ואחת יכולים להפיק ממנו תועלת עצומה. הספר, שנכתב במקור כדי לשחרר יוצרים מ'חסמים', מציע שפה חדשה וכלים פרקטיים שנוגעים בעולם הפנימי שלנו. הוא מלמד אותנו לזהות את החלומות שקבורים מתחת

בשלב הזה של החיים, את כבר מכירה את הריקוד. את מנוסה, חכמה, ובנית לעצמך עולם שלם – קריירה, משפחה, מערכות יחסים. אבל לפעמים, בין כל המשימות וההישגים, יכולה להתגנב תחושה של תקיעות. אולי את מוצאת את עצמך תוהה "מה הלאה?", או מרגישה שאיבדת את החיבור לעצמך, למי שהיית לפני שהתחלת לרוץ. האם החלומות שפעם בערו בך נדחקו לפינה? אם את מזדהה עם התחושות האלו, את לא לבד. גיל 40 ומעלה הוא לעיתים קרובות נקודת מפנה, הזדמנות לעצור, לבחון מחדש את החיים ולשאול שאלות חשובות באמת. זהו הזמן שלך להחליט