בעלי ( הגרוש, בן זוג ) יצא מהארון - כשבן זוג יוצא מהארון, מאיפה מתחילים?

הפוסט הזה נוגע בנימי נפשי וגופי,

אני יושבת מול המחשב אחרי יממה שבה אני נוגעת במקום הזה בפעם המי יודע כמה... זה אף פעם לא קל, ולצד זה יש גם כל כך הרבה איכויות וחיים. התעסקתי אתמול עם הבינה המלאכותית שפועמת חזק בדרך שלנו לעצב את מה שמבקש לצאת מתוכנו, אני מרגישה שאני עובדת בלשחרר את הקלות הבלתי נסבלת ולאפשר למקום האינטימי והפשוט לדבר את הקול האישי שלי, כשבן זוג יוצא מהארון המשפחה כולה יוצאת מהארון, זה תהליך עמוק, קשוח, מאתגר, כואב ומטלטל.

הרצון והבחירה להיות ולגעת באמת גם אם היא כואב, לחקור ולהבין שכל מילה שאני אקרא בחוץ תהיה כעין וכאפס למה שקורה בפנים ועם זאת כל כך מנחם לדעת שאני לא לבד.

האמת ששנים הרגשתי שאני לבד עם זה.

הסתרה, בושה, ביקורת, שיפוטיות ובלבול עטפו את הבחירות שלי.

חשבתי שככה אני לוקחת אחריות על חיי, ככה אני שומרת עליי, על בן זוגי לשעבר שיחיה ועל ילדיי.

מכלול הרבדים שעוסקים במלאכה נאספו לתיק גדול וכבד שבאיזשהו שלב הריגש כבד מידי, לא ברור, ומבלבל את סדר העדיפויות והכוונה העמוקה של טעם החיים והסיבה שבכלל הגענו לפה.

נשמע דרמטי ... אה...

כן, ואולי לא, זה הכל בעיני המתבונן וזאת לא סיסמא. זאת אמת ברורה, כואבת ולא פשוטה.

אני נעצרת, מחפשת תמונה של אדם שמחזיק תיק כבד על גבו, חושבת שאולי אני בורחת מלהמשיך לכתוב את הטקסט הזה, בוחרת מילים כמו: תיק כבד, מסא כבד, העיניים שלי לא מחזיקות כלום. אוסף תמונות, אולי גוגל יתן לי השראה. הרי בקלות אני יכולה לחזר שוב לבינה המלאכותית, .... לא בא לי.

רוצה שזה יהיה אותנטי, קרוב, שלי בלבד.

עברו כמה שנים, אני מתחילה לספור אותן במחשבה שלי, מחלקת אותן לפרקי זמן, לכל פרק זמו יש כותרת של התפתחות, אני קוראת אותי ויודעת שאני מסתובבת סביב הדבר עצמו בלי באמת לגעת בו.

אולי כי קשה לי,

אולי כי החשיפה לא פשוטה כמו האמת עצמה דאז...

אולי כל הסיבוב הזה מסביר את המקום ההוא אז, שישנה אמת.

אמת אחת פשוטה.

ועם האמת הזאת מה עושים איתה עכשיו?

שאלת השאלות, פינג פונג של מחשבות ורגשות,

מי אני? מי הוא? ומה קורה עכשיו?

מה אמת ומה שקר?

האם זה שחור לבן או קשת של צבעים שצובעת אותנו עם הידיעה והבחירה של להתבונן באמת בעיניים.

פתאום בתוך זה מגיעה לי תמונה של קשת של צבעים, אני אומרת לעצמי שזה בדיוק הזמן להוסיף תמונה, היא מדברת את כל מה שמבקש לצאת ממני.

הבת שלי נכנסה הביתה, הגיעה מבית הספר,

היום בבוקר חיכה לי על השולחן זר פרחים שהיא הכינה לי, היא עבדה על זה שעות אתמול,

שתינו בסלון, היא על הספה שוזרת ואני במחשב חוקרת.

אני משתפת אותה במה שאני עושה עכשיו, היא על הספה, אני עומדת מולה,

אני " אני כותבת פוסט על היציאה מהארון..."

זה חזק...

היא " ברור..."

לא מרבה במילים... ועם זאת אני יודעת שהיא מבינה, וכל כך רגישה.

משפחה.

אני כותבת את המילה הזאת והגוף שלי מבקש נשימה עמוקה.

מנסה לחשוב מה המהות של הפוסט הזה, האם הוא פריקה בשבילי?

האם הוא מקום שמבקש להניח קול שהיה קיים כבר מזמן ורק מבקש להישמע. להיות נוכח?

האם זהו קול שמבקש להשמיע לעוד נשים וגברית שנמצאים בזוגיות ומגלים שבני זוגם יוצא מהארון ומבקשים בתוך הטלטלה הזאת להיות לצד עוד קול כזה?

אני מניחה שכל התשובות נכונות.

הכל מהכל,

ואולי כרגע זה מספיק לי, רק צעד ראשון,

שיתוף קטן שהוא גדול בשבילי.

שוב הנשימה מבקשת להתרווח בתוכי.

למדתי להקשיב לה, היא יודעת הכי טוב, היא סימן כל הסימנים, התמרור הבלתי מעורער של הגוף המופלא שלנו לומר לנו, " איך זה מרגיש?"

אני אניח פה תמונה של הזר הנדיר שהבת שלי הכינה

כי עבורי הוא סמל שהמשבר הוא התחלה של צמיחה, ובסוף הפרחים פורחים, וכמובן שהדרך מתמשכת.

אז עד לפעם הבאה תודה למי שכאן, וקרא, והרגיש, ושאל וקיבל.

את, אתה, אתם לא לבד.

אני פה וניתן לפנות אליי תמיד.

זו בחירתי.