אמונות מגבילות: הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו וממשיכות להאמין להם

האם אי פעם עצרת לחשוב מי סיפר לך שאת לא מספיק טובה?

מי החליט שאת צריכה לעבוד קשה יותר מכולם כדי להיות ראויה להערכה?

מי לימד אותך שאת חזקה רק כשאת מסתדרת לבד?

ומי בכלל קבע שאת לא יצירתית, לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה, לא מספיק אמיצה או לא מספיק מוכשרת?

רובנו חיות את חיינו מתוך מערכת של אמונות שהתגבשה לאורך השנים, מבלי לעצור ולשאול האם היא באמת שלנו. אנחנו מקבלות החלטות, בוחרות מערכות יחסים, מוותרות על חלומות, נשארות במקומות שלא טוב לנו בהם או נמנעות מהזדמנויות חדשות, לא בגלל המציאות עצמה אלא בגלל הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו על המציאות.

הסיפורים האלה כל כך מוכרים לנו, עד שאנחנו בטוחות שהם אמת. אבל במקרים רבים הם אינם אמת. הם רק פרשנות ישנה, שנוצרה לפני שנים רבות וממשיכה לנהל את החיים שלנו גם היום.

מהן אמונות מגבילות?

אמונה מגבילה היא מחשבה עמוקה שהפכה עם השנים לעובדה מבחינתנו.

זו אינה מחשבה חולפת. זו עדשה שדרכה אנחנו רואות את עצמנו ואת העולם.

אישה שמחזיקה באמונה "אני לא מספיק טובה" תראה כמעט כל אירוע דרך העדשה הזאת. גם כאשר היא מצליחה, היא תמצא דרך להסביר לעצמה למה זה לא באמת נחשב. גם כאשר מחמיאים לה, היא תתקשה להאמין. גם כאשר היא משיגה מטרה, מיד תופיע המטרה הבאה שתוכיח לה שעדיין לא הגיעה.

אישה שמאמינה ש"אי אפשר לסמוך על אנשים" תיכנס למערכות יחסים עם חשדנות ופחד. אישה שמאמינה ש"אני חייבת לרצות את כולם" תתקשה להציב גבולות. אישה שמאמינה ש"אני לא מסוגלת" תוותר על עצמה עוד לפני שניסתה.

לא משום שזה נכון, אלא משום שכך היא למדה לראות את העולם.

מאיפה מגיעות האמונות שלנו?

מעט מאוד מהאמונות שמנהלות אותנו נוצרו בגיל מבוגר.

רובן נולדו הרבה קודם.

ילדה ששמעה שוב ושוב שהיא רגישה מדי, עלולה להפוך לאישה שמתנצלת על הרגשות שלה.

ילדה שנאלצה להיות חזקה עבור כולם, עלולה לגדול ולהאמין שאסור לה לבקש עזרה.

ילדה שקיבלה אהבה בעיקר כשהצליחה, עלולה להאמין שהערך שלה תלוי בהישגים.

לפעמים לא מדובר אפילו במשפט שנאמר במפורש. לפעמים זו הייתה אווירה. תחושה. חוויה שחזרה על עצמה מספיק פעמים עד שהפכה למסקנה.

והמוח שלנו אוהב מסקנות. הן מעניקות לו תחושת סדר וביטחון.

הבעיה היא שהמסקנות האלה ממשיכות לפעול גם כשהמציאות כבר השתנתה.

כשאמונה ישנה פוגשת מציאות חדשה

דמייני אישה שמחזיקה באמונה שהיא לא ראויה לאהבה.

היא פוגשת אדם טוב, קשוב ואוהב.

במקום להרגיש בטוחה, היא מתחילה לחשוש.

היא בודקת.

מפקפקת.

מחכה שמשהו ישתבש.

לא משום שהקשר בעייתי, אלא משום שהאמונה הישנה שלה לא מצליחה להכיל מציאות חדשה.

זה בדיוק הכוח של אמונות מגבילות.

הן לא רק משפיעות על מה שאנחנו חושבות.

הן משפיעות על מה שאנחנו רואות.

על מה שאנחנו בוחרות.

ועל מה שאנחנו מאפשרות לעצמנו לקבל.

למה כל כך קשה לשחרר אמונה מגבילה?

אחת הסיבות המרכזיות היא שאמונות מעניקות תחושת ביטחון.

גם כשהן פוגעות בנו.

גם כשהן מגבילות אותנו.

גם כשהן כבר אינן משרתות אותנו.

המוכר מרגיש בטוח יותר מהלא מוכר.

ולכן אישה יכולה להמשיך שנים להאמין שהיא לא מספיק טובה, למרות אינספור הוכחות לכך שזה לא נכון.

המוח יעדיף לשמור על הסיפור הישן מאשר להתמודד עם האפשרות שהוא טעה.

במובן מסוים, אמונות מגבילות דומות מאוד להירו אונודה, החייל היפני שהמשיך להילחם כמעט שלושים שנה אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. גם כשהיו מולו עדויות שהמלחמה נגמרה, הוא לא הצליח להאמין להן.

כך בדיוק פועלות אמונות ישנות.

המציאות משתנה.

אבל הסיפור נשאר.

איך מתחילים לזהות אמונות מגבילות?

אחת הדרכים הטובות ביותר היא להקשיב למשפטים שחוזרים על עצמם בראש.

"אני תמיד..."

"אני אף פעם..."

"אני לא מסוגלת..."

"זה לא בשבילי..."

"ככה אני..."

"אני פשוט לא כזאת..."

מאחורי המשפטים האלה מסתתרות לעיתים קרובות אמונות עמוקות מאוד.

כדאי לשאול:

מי לימד אותי את זה?

האם זו עובדה או פרשנות?

האם הייתי אומרת את זה לבת שלי?

האם יש אנשים שמוכיחים שהאמונה הזאת אינה בהכרח נכונה?

שאלות כאלה מתחילות לפתוח סדקים קטנים בסיפור הישן.

האמונה החדשה לא חייבת להיות מושלמת

נשים רבות מנסות להחליף אמונה שלילית במשפט חיובי שהן לא באמת מאמינות בו.

אבל שינוי עמוק לא נוצר מהכחשה.

אם שנים האמנת שאת לא מסוגלת, קשה לעבור מיד ל"אני יכולה לעשות הכול".

במקום זאת אפשר להתחיל ממשפטים עדינים יותר.

אולי אני לומדת.

אולי אני מסוגלת יותר ממה שחשבתי.

אולי יש בי כוחות שעוד לא גיליתי.

אולי הסיפור שסיפרתי לעצמי עד היום אינו כל הסיפור.

השינוי האמיתי מתחיל במקום שבו אנחנו מוכנות להטיל ספק במה שנראה לנו ברור מאליו.

החיים שלנו נעים בכיוון של האמונות שלנו

אחת האמיתות המרתקות ביותר היא שאנחנו נוטות לפעול בהתאם למה שאנחנו מאמינות.

אם אני מאמינה שאין לי סיכוי להצליח, כנראה שאנסה פחות.

אם אני מאמינה שאינני ראויה לאהבה, כנראה שאסתפק בפחות.

אם אני מאמינה שאני חסרת ערך, כנראה שאתקשה לראות את המתנות שיש בי.

לכן שינוי אמונות אינו תהליך של חשיבה חיובית.

זה תהליך של שחרור הסיפורים שכבר אינם משרתים אותנו.

לסיום

קורין אלאל אמרה:

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת."

אמנם המשפט הפך לסמל לאומי, אבל אפשר לקרוא אותו גם באופן אישי מאוד.

לפעמים האדמה שבוערת היא לא המדינה.

לפעמים זו הקרקע הפנימית שלנו.

אלו האמונות הישנות שמתערערות.

הזהות שכבר לא מתאימה לנו.

הסיפורים שסיפרנו לעצמנו במשך שנים ופתאום מתחילים להיסדק.

הרגעים האלה יכולים להיות מפחידים, אבל הם גם פותחים אפשרות חדשה.

אפשרות לבחור מחדש.

להגדיר מחדש.

להפסיק לחיות על פי אמונות שנוצרו לפני שנים רבות ולהתחיל לבנות מערכת יחסים חדשה עם עצמנו.

כזו שמבוססת פחות על פחד ויותר על אמת.

פחות על מה שאמרו לנו שאנחנו, ויותר על מי שאנחנו באמת.

כי בסופו של דבר, האמונה החשובה ביותר היא לא מה אחרים חשבו עלייך.

אלא מה את בוחרת להאמין על עצמך.