האבל שאף אחד לא מדבר עליו: לאבד זוגיות כשהאדם עדיין כאן

האם יכול להיות שאדם עדיין יושב מולך סביב שולחן האוכל, ועדיין תרגישי שאיבדת אותו?

האם יכול להיות שמישהו שאת אוהבת, מישהו שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלך במשך שנים, עדיין נמצא בחייך, ובכל זאת את מתאבלת עליו?

האם יש מקום לכאב שלך כשאף אחד לא באמת מבין מה אבד?

ואיך ממשיכים הלאה כשהלב יודע שמשהו הסתיים, אבל המציאות עדיין לא תמיד משקפת את זה?

נשים רבות שבני זוגן יוצאים מהארון במהלך נישואים או זוגיות ארוכת שנים מתארות תחושה שקשה להסביר במילים. זה אינו אובדן במובן המוכר של המילה. האדם לא נפטר. הוא לא נעלם. לפעמים הוא עדיין גר בבית, עדיין אבא לילדים, עדיין חבר קרוב ואפילו אדם אהוב. ובכל זאת, משהו עמוק ויסודי משתנה. הזוגיות כפי שהכרת אותה מפסיקה להתקיים, והלב מתחיל לעבור תהליך אבל שלעתים קרובות אף אחד לא מזהה.

זהו אחד מסוגי האבל המורכבים ביותר. אבל שאין לו טקס. אין שבעה. אין אנשים שמגיעים לנחם. אין הכרה ציבורית בכאב. ובכל זאת, יש אובדן אמיתי של חלומות, של עתיד משותף, של זהות זוגית ושל תחושת ביטחון שנבנתה לאורך שנים.

כשאין שם למה שאת עוברת

אחד הדברים שהופכים את ההתמודדות למורכבת כל כך הוא שלכאב הזה כמעט אין שפה. החברה יודעת איך להתייחס לאלמנות, לגירושין, לפרידה או לבגידה. אבל מה קורה כשבן הזוג יוצא מהארון אחרי עשרים או שלושים שנות זוגיות?

נשים רבות מוצאות את עצמן בין העולמות. מצד אחד הן מבינות את המסע שהוא עובר. הן יודעות כמה אומץ נדרש כדי לחשוף אמת עמוקה על הזהות שלו. מצד שני, הן עצמן נשארות עם שבר פנימי עצום.

ולפעמים דווקא בגלל שהסיפור מורכב כל כך, הן אינן מרשות לעצמן להתאבל באמת.

הן מרגישות שהן צריכות להיות חזקות.

מכילות.

מבינות.

מתקדמות.

אבל הלב פועל בקצב שלו.

והלב יודע שמשהו הסתיים.

להתאבל על החיים שתכננת

כאשר אנחנו חושבות על אבל, אנחנו בדרך כלל חושבות על אובדן של אדם. אבל פעמים רבות אנחנו מתאבלות גם על מציאות.

על הבית שדמיינו.

על העתיד שתכננו.

על הטיולים שחשבנו שנעשה.

על הזקנה שחשבנו שנחווה יחד.

על התמונה שהייתה לנו בראש לגבי איך החיים שלנו אמורים להיראות.

נשים רבות מופתעות לגלות כמה כאב יכול להיות קשור דווקא לדברים שמעולם לא קרו.

אבל זה טבעי לחלוטין.

הנפש שלנו נקשרת לא רק למה שהיה, אלא גם למה שחלמנו שיהיה.

וכאשר החלום הזה נשבר, משהו בתוכנו זקוק לזמן כדי להיפרד ממנו.

האם מותר לי עדיין לאהוב אותו?

זו אחת השאלות הכואבות והמורכבות ביותר.

נשים רבות חוות בלבול עצום. הן כועסות, פגועות, עצובות, אבל במקביל הן עדיין אוהבות.

הן מסתכלות על האדם שהיה בן זוגן במשך שנים ורואות את אותו אדם שהקים איתן משפחה, גידל ילדים, צחק, בכה וחלק איתן חיים שלמים.

האהבה לא תמיד נעלמת ביום אחד.

ולפעמים גם לא אחרי שנים.

חשוב לדעת שאין דרך נכונה להרגיש.

אין ציפייה למחוק רגשות.

אין חובה לבחור בין אהבה לכאב.

אפשר לאהוב ולהתאבל.

אפשר להבין ולהיפגע.

אפשר לכעוס ולהתגעגע.

הלב האנושי יודע להכיל הרבה יותר מורכבות ממה שאנחנו נוטות לחשוב.

כשהסביבה ממשיכה הלאה לפנייך

לא פעם נשים מספרות שהשלב הקשה ביותר מגיע דווקא אחרי שההלם הראשוני חולף.

בהתחלה כולם שואלים, מתעניינים, מקשיבים.

אבל עם הזמן החיים ממשיכים.

אנשים חוזרים לעיסוקים שלהם.

והאישה נשארת עם תהליך שעוד רחוק מלהסתיים.

היא עדיין מנסה להבין מי היא עכשיו.

עדיין מתמודדת עם שאלות.

עדיין בונה מחדש את תחושת הביטחון שלה.

ועדיין מתאבלת.

אבל הסביבה כבר מצפה ממנה להיות במקום אחר.

וזה יכול להיות בודד מאוד.

לכן חשוב לזכור שאין לוח זמנים לאבל.

אין תאריך יעד לריפוי.

אין דרך אחת נכונה להתקדם.

האבל הוא לא סימן לחולשה

הרבה נשים חוששות שהאבל שלהן מעיד שהן תקועות.

אבל האמת היא הפוכה.

אבל הוא עדות לאהבה.

הוא עדות לכך שמשהו היה משמעותי.

הוא עדות לכך שהלב שלך יודע לתת מקום למה שאבד.

הבעיה אינה באבל עצמו.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מנסות לדלג עליו.

כשאנחנו דורשות מעצמנו להיות בסדר מהר מדי.

כשאנחנו משכנעות את עצמנו שלא קרה שום דבר.

אבל רגשות שלא מקבלים מקום אינם נעלמים.

הם רק מחכים.

מתוך הפרידה מתחילה להיוולד זהות חדשה

אף אחת לא בוחרת בדרך הזו.

אף אחת לא חולמת על הרגע שבו החיים שלה יתפרקו.

אבל לאורך השנים פגשתי נשים רבות שגילו שבתוך הכאב הסתתר גם משהו נוסף.

הזדמנות להכיר את עצמן מחדש.

לא את האישה שהייתה בתוך הזוגיות.

אלא את האישה שהן היום.

הן גילו רצונות חדשים.

חלומות ישנים.

כוחות שלא ידעו שקיימים בהן.

לא כי המשבר היה מתנה.

אלא כי הן בחרו לצמוח למרות שהוא הגיע.

לסיום

רונה רמון, שאיבדה את בעלה אילן רמון ובהמשך גם את בנה אסף, אמרה:

"יש לנו בחירה. אנחנו לא בוחרים מה קורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור מה נעשה עם מה שקרה לנו."

זהו משפט שנולד מתוך כאב עמוק, אבל גם מתוך תקווה עמוקה.

אם את נמצאת עכשיו בתוך תקופה של אובדן, בלבול או אבל, אני רוצה שתדעי שאין צורך למהר לשום מקום.

מותר לך להתאבל.

מותר לך לכאוב.

מותר לך להתגעגע למה שהיה.

ומותר לך גם להאמין שיום אחד, בקצב שלך, מתוך המקום שבו את נמצאת היום, החיים יתחילו להיבנות מחדש.

אולי לא כפי שתכננת.

אבל עדיין עם אהבה.

עדיין עם משמעות.

ועדיין עם תקווה.