למה קשה לנו להציב גבולות גם כשאנחנו יודעות שהם נחוצים

האם אי פעם מצאת את עצמך אומרת "כן", בזמן שכל הגוף שלך צעק "לא"?

האם הסכמת לעוד משימה, עוד בקשה, עוד ויתור קטן, למרות שכבר היית עייפה, עמוסה או מותשת?

האם יצאת משיחה בתחושת תסכול, לא בגלל מה שאדם אחר עשה, אלא בגלל שלא אמרת את מה שבאמת רצית לומר?

ואולי את מכירה את התחושה הזו שבה את יודעת בדיוק מה נכון עבורך, אבל ברגע האמת משהו עוצר אותך. את בולעת את המילים, מחייכת בנימוס, מוותרת על עצמך פעם נוספת ומבטיחה שבפעם הבאה זה יהיה אחרת.

גבולות הם אחד הנושאים שהכי מעסיקים נשים בתהליכי אימון רגשי. לא משום שהן אינן מבינות מהו גבול, אלא משום שהן מבינות היטב ועדיין מתקשות ליישם אותו. הן יודעות שהן זקוקות ליותר מרחב, ליותר כבוד, ליותר איזון, אבל משהו עמוק בפנים גורם להן להרגיש אשמה בכל פעם שהן מנסות לבחור בעצמן.

הקושי להציב גבולות אינו מתחיל בבגרות. הוא בדרך כלל מתחיל הרבה קודם.

גבולות הם לא חומה, הם דלת

כאשר אנשים שומעים את המילה "גבול", הם מדמיינים לעיתים קרובות מרחק, נוקשות או דחייה. אבל גבול בריא אינו חומה שמפרידה בינינו לבין העולם. גבול הוא דלת.

דלת שאומרת מה נכנס ומה לא נכנס.

מה מתאים לי ומה לא מתאים לי.

מה מכבד אותי ומה פוגע בי.

גבולות בריאים אינם מרחיקים אנשים. הם מאפשרים למערכות יחסים להיות ברורות, בטוחות וכנות יותר.

למעשה, מערכות היחסים החזקות ביותר אינן מערכות יחסים ללא גבולות. הן מערכות יחסים שבהן אנשים יודעים לכבד את הגבולות של עצמם ושל האחר.

למה כל כך קשה להגיד לא?

נשים רבות גדלו עם מסרים גלויים וסמויים שלימדו אותן להיות נחמדות, מתחשבות, מכילות וזמינות.

למדנו לשים לב לצרכים של אחרים.

למדנו לא להכביד.

למדנו להיות ילדות טובות.

ובדרך, רבות מאיתנו שכחו לשאול שאלה פשוטה:

ומה אני צריכה?

כאשר אישה למדה לאורך השנים שהערך שלה נמדד לפי כמה היא נותנת, קשה לה מאוד להציב גבול. כל "לא" מרגיש לה כמו כישלון. כל סירוב מרגיש כמו אכזבה. כל בחירה בעצמה מרגישה כמעט אנוכית.

אבל האמת היא שהיכולת להגיד לא לאחרים היא לעיתים קרובות הדרך שבה אנחנו אומרות כן לעצמנו.

הפחד שלא יאהבו אותנו

מאחורי הרבה קשיים בהצבת גבולות מסתתר פחד עמוק יותר.

הפחד להידחות.

הפחד לאכזב.

הפחד שיכעסו עלינו.

הפחד שיתרחקו מאיתנו.

נשים רבות מחזיקות באמונה שאם יציבו גבול, הן יאבדו אהבה.

אבל דווקא ההפך הוא הנכון.

כאשר אנחנו מוותרות על עצמנו פעם אחר פעם כדי לשמור על קשר, אנחנו משלמות מחיר כבד. עם הזמן מצטברים תסכול, כעס, שחיקה ותחושת חוסר נראות.

מערכת יחסים שמתקיימת רק משום שאיננו מעזות להגיד את האמת שלנו, אינה באמת מערכת יחסים בטוחה.

כשאין גבולות הגוף מתחיל לדבר

אחד הדברים המעניינים הוא שהגוף שלנו מזהה הרבה לפני הראש מתי נחצה גבול.

העייפות גדלה.

הסבלנות מתקצרת.

הכעס מצטבר.

מופיעה תחושת מחנק.

לפעמים הגוף מתחיל לצעוק את מה שהפה לא העז לומר.

נשים רבות מגיעות לשלב שבו הן מותשות לא בגלל מה שהן עושות, אלא בגלל כל מה שהן לא אומרות.

כל ה"כן" שנאמרו בניגוד לרצון.

כל הוויתורים הקטנים.

כל הפעמים שבהן הן שמו את עצמן אחרונות.

גבולות הם אחריות, לא אשמה

אחד השינויים המשמעותיים ביותר קורה כאשר אנחנו מפסיקות לראות גבולות כדבר פוגע ומתחילות לראות אותם כאחריות.

האחריות שלנו היא לא לגרום לכולם להיות מרוצים.

האחריות שלנו היא לשמור על עצמנו.

אנחנו לא אחראיות לרגשות של כולם.

אנחנו לא אחראיות לציפיות של כולם.

אנחנו לא אחראיות לפתור את כל הבעיות של כולם.

ככל שנבין זאת עמוק יותר, כך נוכל להציב גבולות ממקום רגוע יותר ופחות מתנצל.

גבולות בריאים מתחילים בגבולות מול עצמנו

לפעמים אנחנו חושבות שהבעיה היא באנשים סביבנו.

אבל לא פעם הגבול הראשון שצריך להציב הוא מול עצמנו.

מול הצורך להספיק הכול.

מול הביקורת העצמית.

מול הפרפקציוניזם.

מול ההרגל להתעלם מהצרכים שלנו.

היכולת להגיד לעצמנו "אני צריכה מנוחה", "אני לא חייבת להספיק הכול" או "מותר לי לבחור בעצמי" היא חלק בלתי נפרד מהיכולת להציב גבולות גם מול אחרים.

מה קורה כשאנחנו מתחילות להציב גבולות?

בהתחלה זה יכול להיות לא נעים.

אנשים שהתרגלו לקבל מאיתנו הכול עלולים להתפלא.

חלקם אפילו יכעסו.

אבל עם הזמן קורה משהו מעניין.

אנחנו מתחילות להרגיש יותר אנרגיה.

יותר כנות.

יותר ביטחון.

פחות טינה.

פחות שחיקה.

פחות תחושה שאנחנו נעלמות בתוך החיים של אחרים.

גבולות אינם מרחיקים אותנו מאנשים.

הם מקרבים אותנו לעצמנו.

גבולות הם ביטוי לאהבה עצמית

הרבה נשים חושבות שאהבה עצמית היא תחושה.

אבל בפועל, אהבה עצמית היא גם פעולה.

היא הדרך שבה אנחנו מדברות לעצמנו.

היא הדרך שבה אנחנו שומרות על עצמנו.

והיא הדרך שבה אנחנו מגנות על מה שחשוב לנו.

כל גבול בריא הוא למעשה משפט שאומר:

גם אני חשובה.

גם לצרכים שלי יש מקום.

גם לי מגיעה התחשבות.

לסיום

יעל ארד, האישה הישראלית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית, אמרה:

"הצלחה אינה נמדדת רק ברגע הניצחון, אלא בדרך שעשינו כדי להגיע אליו."

הצבת גבולות היא בדיוק כזו.

היא אינה רגע אחד של אומץ.

היא דרך.

דרך שבה אנחנו לומדות להקשיב לעצמנו.

לסמוך על עצמנו.

ולכבד את עצמנו.

אם שנים התרגלת לשים את עצמך במקום האחרון, אל תצפי לשנות הכול ביום אחד.

אבל אולי היום תוכלי להתחיל ממשהו קטן.

גבול אחד.

משפט אחד.

בחירה אחת שמכבדת את מי שאת.

כי בכל פעם שאת בוחרת בעצמך, את לא מאבדת אהבה.

את בונה מערכת יחסים טובה יותר עם האדם היחיד שילך איתך כל חייך.

את עצמך.