בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מחפשים דרכים טבעיות ומשלימות להתמודד עם כאבים כרוניים, עייפות, מתח נפשי ושחיקה גופנית.העולם המודרני דורש מאיתנו להיות בתנועה מתמדת, לעמוד בעומסים, לעבוד שעות ארוכות ולהחזיק הכול יחד, אבל הגוף לא תמיד מצליח לעמוד בקצב. כאבים, עייפות מתמשכת, סטרס, חוסר שינה ותחושת עומס פנימי הפכו לחלק מהשגרה של אנשים רבים.ובתוך החיפוש אחר פתרונות עמוקים יותר, עולה בשנים האחרונות עניין הולך וגובר בתרפיית אונטסו, שיטת טיפול יפנית המבוססת על חום עמוק ואינפרא אדום רח

בשנת 1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נשלח הירו אונודה, קצין מודיעין יפני שעבר הכשרה קפדנית בלוחמת גרילה, אל אי קטן בפיליפינים בשם לובאנג. המשימה שקיבל הייתה ברורה: להגן על האי, לשבש פעילות אמריקאית, ובעיקר לא להיכנע לעולם. הפקודה שנחרטה בו עמוק יותר מכל דבר אחר הייתה פשוטה וחד משמעית. גם אם הכול נראה אבוד, אסור להפסיק להילחם. שנה לאחר מכן, המלחמה הסתיימה. יפן נכנעה. העולם המשיך הלאה. אבל אונודה לא האמין לזה. במשך כמעט שלושים שנה הוא נשאר בג׳ונגלים, הסתתר, נלחם, גנב מזון,

יש משפטים שאנחנו שומעים שוב ושוב בעולם ההתפתחות האישית. ״אין זמן נכון״.״פשוט תקפצי למים״.״הרגע הנכון הוא עכשיו״. ואני רוצה להגיד משהו אחר. לא. לא תמיד. כי יש רגעים בחיים שבהם משהו עדיין לא בשל. ויש רגעים שבהם כל הגוף, הלב והנפש כבר יודעים. גם אם הפחד עדיין קיים. גם אם הדרך עוד לא ברורה לגמרי. אני לא מדברת על דחיינות. ולא על המתנה אינסופית שהכול יהיה מושלם. אני מדברת על בשלות פנימית. על אותו רגע עמוק שבו משהו בפנים כבר לא מסוגל להישאר אותו דבר. לכל תהליך יש את הזמן שלו אני אתן

יש לא מעט אנשים שמסתובבים בעולם עם תחושה עמוקה שיש בהם משהו שרוצה לצאת החוצה. רעיון, תשוקה, חלום ישן, צורך ליצור, לכתוב, לשיר, לצייר, להעז, לשנות כיוון או להתחיל משהו חדש. אבל למרות הרצון, משהו בפנים נשאר תקוע. לפעמים זו ביקורת עצמית שלא נותנת לנשום. לפעמים זה פחד להיכשל. לפעמים זו התחושה ש״אני לא באמת יצירתי״ או ש״זה כבר מאוחר מדי בשבילי״. ולפעמים החיים עצמם פשוט הרחיקו אותנו מהחלק החי והסקרן שהיה בנו פעם. הספר "דרך האמן" של ג׳וליה קמרון הפך במשך השנים לאחד הספרים המשפיעים ב

כאשר בעל או בן זוג יוצא מהארון כהומו או כביסקסואל בתוך נישואים או קשר הטרוסקסואלי ארוך שנים, מה שמתפרק או נבנה מחדש איננו רק “הזוגיות”, אלא גם תחושת האמון, הזהות המשפחתית, רצף ההורות, השפה שבה מדברים עם הילדים, והיחסים עם המשפחה והקהילה. המחקר מראה שהמוקד הקליני אינו עצם הנטייה המינית, אלא המפגש בין סודיות או הסתרה ממושכת, תגובות האקוטיות לגילוי, אופן קבלת ההחלטות אחריו, ורמת התמיכה שניתנת לאישה, לילדים ולמערכת המשפחתית כולה. מה בדרך כלל קורה אחרי הגילוי הספרות המקצועית משתמ

הפוסט הזה נוגע בנימי נפשי וגופי, אני יושבת מול המחשב אחרי יממה שבה אני נוגעת במקום הזה בפעם המי יודע כמה... זה אף פעם לא קל, ולצד זה יש גם כל כך הרבה איכויות וחיים. התעסקתי אתמול עם הבינה המלאכותית שפועמת חזק בדרך שלנו לעצב את מה שמבקש לצאת מתוכנו, אני מרגישה שאני עובדת בלשחרר את הקלות הבלתי נסבלת ולאפשר למקום האינטימי והפשוט לדבר את הקול האישי שלי, כשבן זוג יוצא מהארון המשפחה כולה יוצאת מהארון, זה תהליך עמוק, קשוח, מאתגר, כואב ומטלטל. הרצון והבחירה להיות ולגעת באמת גם אם היא

יש רגעים בחיים שבהם את מרגישה שמשהו בפנים כבר יודע, שיש יותר, שיש עומק שעדיין לא קיבל ביטוי, שיש תנועה שמבקשת לקרות אבל משהו עוצר אותה, לא תמיד ברור מה, לפעמים זה פחד, לפעמים בלבול, לפעמים פשוט הרגלים ישנים שמנהלים אותך בלי ששמת לב. מתוך המקום הזה נולד החיבור שלי לעבודה רגשית עמוקה, כזו שלא נשארת רק ברמה של הבנה אלא נכנסת פנימה, לגוף, לנפש, למקומות שבהם באמת מתקבלות ההחלטות. במהלך השנים עברתי דרך של חקירה, גם אישית וגם מקצועית, בין עולם העסקי שבו נדרשתי לדיוק, תוצאות והובלה,

אנו חיים בתקופה מלאה אתגרים וגם חיפוש עמוק אחר משמעות. יותר ויותר אנשים מרגישים שמשהו בחיים כבר לא עובד כמו פעם, יש תחושת משבר, בלבול, חוסר יציבות, ורצון אמיתי להבין איך להתמודד עם השינוי ואיך לחזור לאיזון רגשי בתוך כל זה. כשנפקחות העיניים, רבים מאיתנו מבינים שאנחנו בתוך תהליך לא פשוט של התפתחות אישית והתעוררות פנימית. זהו תהליך שיכול להיות מטלטל ומבלבל, אך גם פותח אפשרות חדשה להכיר את עצמנו לעומק, להבין את הרגשות שלנו, ולמצוא דרך חיים מדויקת יותר. כבר אי אפשר להמשיך לפעול מת

״מהן נשים? אנחנו דברים רבים.״ ״רעיות, מאהבות, אימהות. יש מי שרואה בנו קדושות. אחרים רואים בנו דבר שאפשר להשתמש בו, רכוש שהם יכולים לקנות. או לזרוק כשכבר אין בנו תועלת.״ פעמים רבות אנחנו רק נשים בודדות. מפוחדות, כמו בליל הכלולות שלנו. אף אחד לא מספר לך כלום. את לבד עם גבר. רק את. רק הוא. ואולי זאת הפעם הראשונה שלך. את יודעת מעט מאוד על הגוף שלך, ושום דבר על שלו. את חושבת שאם רק תשכבי בשקט, הוא יטפל בכול. הוא יעשה. הוא יחליט. כי הגברים הם שליטים. התפקיד שלנו הוא לספק אותם. אבל

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מרגישות שמשהו לא מדויק לנו. מישהו מבקש מאיתנו משהו, סיטואציה מתרחשת, ואנחנו עונות כן. ועם זאת בפנים עולה תחושה אחרת. כיווץ קטן בגוף, חוסר שקט, מחשבה שמבקרת אותנו אחר כך. למה הסכמתי, למה לא עצרתי, למה לא הקשבתי לעצמי. מעגל ההסכמה הוא כלי פשוט ועמוק שמאפשר לחזור אל עצמנו. להבין מה נכון לי, מה לא נכון לי, ואיך אני מביאה את זה לעולם. זה לא רק עניין של גבולות. זה עניין של הקשבה פנימית, של חיבור, של אמת. כאשר אני אומרת לא לאחר, אני לא דוחה אותו. אני פוגשת

מהי תפילה בעולמות הטיפול והאימון האישי תפילה אינה רק פעולה דתית, אלא תהליך פנימי של פנייה, כוונה והכוונת תשומת הלב פנימה. בעולמות הטיפול הרגשי והאימון האישי, תפילה יכולה להיתפס ככלי לוויסות רגשי, חיזוק תחושת משמעות והעמקת הקשר של האדם עם עצמו. מחקרים בפסיכולוגיה מצביעים על כך שפעולות של התכווננות פנימית, כמו תפילה או מדיטציה, תורמות להפחתת סטרס, לשיפור תחושת הרווחה ולחיזוק חוסן נפשי. בתהליכי אימון אישי רגשי, יש חשיבות ליכולת לעצור, להקשיב ולתת מקום למה שמתרחש בפנים. תפילה מאפ

לכל אחת מאיתנו יש רגעים של קושי, כמו מחזוריות הטבע, כמו גלי הים. אתמול היה יום כזה, מוצאי שבת זה רגע של חיבור, יציאה מקדושת השבת והמנוחה באשר היא לכל אחת ואחד מאיתנו, יש נקודת מעבר שהיא כמו מסדרון חלול ולא ברור, התכוננתי לזה, נשמתי את זה, וידעתי שהרגע הזה יגיע והייתי מוכנה להסתכל לו בעיניים. ישבתי ונשמתי את המעבר, שאלתי שאלות קטנות, יצאתי לשבת בחצר, הסתכלתי על השמים והרגשתי שאני רוצה לשאת תפילה תפילה של מעבר מיום קודש ליום חול, מסופש לתחילת שבוע, מסוף שנה אחת להתחלה של שנה חד

אלה המילים שיצאו לי מהפה כשטבלתי את הרגליים במים. חוף פלמחים. סוף מרץ. החורף עדיין כאן. כל מה שיוצא - מבורך. כל מה שנכנס - אור. ועוד איך שהיה לי מה להוציא. הבוקר שלי היה עמוס בעבודה. איזשהו פרויקט חיצוני שביקשו ממני עזרה בו, וזה לא משהו שהייתי בוחרת לעשות כדרך חיים. התהליך של להיות במה שנכון לי ואיפה שמרגיש לי נעים היה מאוד משמעותי עבורי. ונכנסו לי כל מיני מחשבות לראש. ואז הגיעה מחשבה, והבנה שפה לא בטוח שאני יכולה לעזור. זה היה מלווה בתסכול, והיה לי קושי להודות בזה שאני לא רו

שפה פשוטה וטהורה של היצירה והמשחק האם אתם זוכרים מתי בפעם האחרונה פשוט ציירתם? לא כדי ליצור משהו יפה, לא בשביל תערוכה, אלא פשוט כדי לצקת את מה שעובר בכם על דף נייר. בחיינו הבוגרים והעמוסים, אנחנו נוטים לשכוח את השפה הפשוטה והטהורה הזו של היצירה והמשחק . סדנת "הצבעים שבתוכי" היא הזמנה לחזור לשפה הזו – מסע אינטימי שמחבר בין עולם פנימי סוער לביטוי צבעוני, יצירתי ומרפא. זהו לא שיעור ציור, אלא מרחב בטוח שמאפשר לכם לבטא תחושות, מחשבות ורצונות דרך פעולה פיזית ואינטואיטיבית. בסדנה הז

את הצבעים בתוכי פגשתי ביום סוער. הרגשתי שאני זקוקה לזמן עם עצמי, רגע שבו אני חושפת ומגלה עולם שלם שחבוי בתוכי. חיברתי בריסטולים, צבעים, מכחולים, ונכנסתי לעולם חשוף, משהו בי ביקש תנועה וצבע, נגיעה בגוף והכאב שצעק מבפנים החוצה. לצבעים יש משמעות עמוקה בעולם שלנו, הטבע מלא בהם, בגוונים, במשמעות, באופי, בצורה, במרקם, כאילו שיש להם מוזיקה ותדר משלהם. ואכן זה כך. אילו הצבעים היו מדברים איזה סיפור הם היו מספרים? אילו הגוף היה מדבר איזה סיפור הוא היה מספר? ומהם הכלים שיש לכל אחד מאיתנ

האומנות של שאילת שאלות היא אחד הכלים העמוקים, היצירתיים והמשני ־ מציאות ביותר שקיימים - בפסיכולוגיה, באימון, ב-NLP, באקסס בארס, ובכל גישה שמתעסקת בתודעה, שינוי ויצירה. אני אסביר בשלושה רבדים: - למה בכלל לשאול שאלות? - מהי האומנות שבשאילת שאלות? - איך זה קשור ליצירת מציאות והגשמת חלומות? 1. למה אנחנו שואלים שאלות? כי שאלה היא מפתח לפתיחה - לא לסגירה. משפטים מצמצמים. שאלות מרחיבות. כשאנחנו קובעים “אני לא יכולה”, “אין לי כוח”, “המציאות תקועה” - אנחנו בעצם סוגרים דלת. המוח לא מח

מה זה אינפרא אדום רחוק? אינפרא אדום רחוק (Far Infrared, FIR) הוא קרינה אלקטרומגנטית בטווח אורך הגל שבעצם נמצא מחוץ לראיית האדם, עם טווח בין 15 ל-1,000 מיקרומטר. קרינה זו חודרת לעומק רקמות הגוף, ומסוגלת לחמם את תאי הגוף מבפנים מבלי לחמם את העור באופן מיידי כמו חום חיצוני. השימוש באינפרא אדום רחוק מבוסס על ההבנה כי קרינה זו יכולה לחדור לסימני מצב דלקתי, לשפר את זרימת הדם, ולהמריץ תהליכים פיזיולוגיים רבים. בעשור האחרון, מחקרים רבים תומכים ביעילות של קרינה זו לשם שיפור הבריאות הכ

כשמדברים על "דרך האמן", הספר פורץ הדרך של ג'וליה קמרון, התגובה המיידית של רבים היא: "זה לא בשבילי, אני לא אמן." ההנחה הרווחת היא שהספר מיועד רק לציירים, סופרים, מוזיקאים או יוצרים שחווים מחסום יצירתי. אבל זו טעות נפוצה. "דרך האמן" הוא לא מדריך לאמנות; הוא מדריך לחיים. זהו מסע התעוררות פנימי שכל אחד ואחת יכולים להפיק ממנו תועלת עצומה. הספר, שנכתב במקור כדי לשחרר יוצרים מ'חסמים', מציע שפה חדשה וכלים פרקטיים שנוגעים בעולם הפנימי שלנו. הוא מלמד אותנו לזהות את החלומות שקבורים מתחת

כולנו מכירים את הרגע הזה – מחשבה מהדהדת בראשנו, תקווה או שאיפה שמנקרת בנו ומחכה להתגשם. אבל איך הופכים את החלום הזה לכוח מניע? איך הופכים את התקווה למציאות? כאן נכנס לתמונה החזון – אותו מצפן פנימי, אישי או קבוצתי, שמספק בהירות, משמעות ודלק להמשך הדרך. סדנאות חזון הן הרבה יותר מתרגיל כתיבה או הדבקת תמונות על לוח. הן תהליך עמוק ומובנה שנועד לחבר אותנו לרצונות הליבה שלנו, להגדיר את הערכים המנחים אותנו ולבנות מתווה פעולה ברור להגשמתם. במאמר זה, נצלול לעולם סדנאות החזון, נבין את

כולנו מכירים את התחושה. בוקר אחד אנחנו מתעוררים עם תחושה עמומה של חוסר שקט. הכל נראה כרגיל, השגרה ממשיכה, אבל משהו בפנים רוצה יותר, אחרת. הקולות הקטנים האלה, הסימנים העדינים מהגוף והנפש, הם לעיתים רבות הקדימון לשינוי משמעותי שמחכה לנו מעבר לפינה. אז איך מזהים שהגיע הזמן לשינוי? הקשבה לאינטואיציה: הקול של המנהיגות הפנימית האינטואיציה היא המצפן הפנימי שלנו. היא לא מדברת בשפה של לוגיקה ונתונים, אלא בתחושות בטן, במחשבות ספונטניות וב"ידיעה" פתאומית. כשאנחנו מרגישים שדלת מסוימת כבר