"למה אני לא מצליחה להתמיד?" "למה אני מתחילה בהתלהבות ואז עוצרת?" "מה לא בסדר בי?" "איך זה שאחרות מצליחות ואני עדיין נאבקת?" אם את אישה שנמצאת בתהליך של שינוי, צמיחה אישית או בניית עסק, סביר להניח שהשאלות הללו ביקרו גם אצלך. רובנו חושבות שהבעיה נמצאת במשמעת העצמית, בחוסר זמן, במוטיבציה או בתנאים החיצוניים. אנחנו מחפשות שיטה חדשה, תוכנית פעולה, ליווי או קורס נוסף. אך פעמים רבות השינוי אינו מתחיל בלוח המשימות, אלא במקום שקט יותר, נסתר יותר ומשפיע הרבה יותר. השינוי מתחיל בשיחה שא

האם אי פעם עצרת לחשוב מי סיפר לך שאת לא מספיק טובה? מי החליט שאת צריכה לעבוד קשה יותר מכולם כדי להיות ראויה להערכה? מי לימד אותך שאת חזקה רק כשאת מסתדרת לבד? ומי בכלל קבע שאת לא יצירתית, לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה, לא מספיק אמיצה או לא מספיק מוכשרת? רובנו חיות את חיינו מתוך מערכת של אמונות שהתגבשה לאורך השנים, מבלי לעצור ולשאול האם היא באמת שלנו. אנחנו מקבלות החלטות, בוחרות מערכות יחסים, מוותרות על חלומות, נשארות במקומות שלא טוב לנו בהם או נמנעות מהזדמנויות חדשות, לא בגלל המ

אנחנו חיות בתקופה שבה הכול נגיש. אפשר ללמוד כל דבר, לקרוא כל דבר, לשמוע פודקאסטים, לצפות בהרצאות ולקבל תשובות כמעט לכל שאלה בלחיצת כפתור. ובכל זאת, יותר ויותר נשים מרגישות לבד. לא לבד כי אין אנשים סביבן. להפך. יש משפחה, חברים, עבודה, קבוצות ווטסאפ, משימות, אחריות ולוח זמנים מלא. אבל בתוך כל אלה, יש געגוע למשהו אחר. געגוע למקום שבו לא צריך להסביר יותר מדי. מקום שבו אפשר להניח לרגע את כל מה שמחזיקים. נשים רבות מגיעות לגיל שבו הן מתחילות לשאול שאלות חדשות. לא שאלות של הישרדות, א

נשים אומרות לי לעיתים קרובות: "נידר, את כל כך חזקה, את נראית לי אישה שיודעת בדיוק מה היא עושה, אמיצה ושולטת בכל מה שקורה". הן לא יודעות שמאחורי המשפטים האלו, בשיחות הלב שלי עם עצמי, אני לפעמים מרגישה אחרת לגמרי. לפעמים הקול הפנימי שלי לוחש לי: "מי את בכלל שתדברי על עוצמה? אם הן היו יודעות כמה פעמים אני רועדת מפחד, הן היו מבינות שאני רק מציגה". אני בטוחה שאת מכירה את הקול הזה. את, שכולם פונים אליך כשהכל מתפרק. את, שנושאת על הכתפיים אחריות, משפחה, עסק, קריירה – וכולם רואים בך א

כשאישה באה להתלבש היא בעצם מתפשטת ! ככה בא לי להתחיל היום את הכתיבה שלי. זה המשפט הראשון שדגדג לי בבטן ואשכרה הניע אותי לפעולה. פר התרגשתי אני מתבוננת ומשחקת עם העולם הזה כבר שנים. לעולם האופנה נכנסתי בגיל 25, תכלס רציתי להיות מעצבת אופנה ובסופו של דבר תמיד הגעתי לדלת האחורית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. יש לזה מלא שמות יד ימין, מנהלת, באק אופיס, מנהלת הפקה ועוד ועוד. בסופו של דבר לא עמדתי בשורה הראשונה, הייתי לצד ועם. בגיל שלושים כשטסתי להודו עבדתי עם מעצב תכשיטים ישראלי ויום אחד

האם אי פעם שמת לב שהפעולות העסקיות הכי פשוטות – כמו להוציא הצעת מחיר, להעלות פוסט או לפנות ללקוח פוטנציאלי, מרגישות לפעמים כמו טיפוס על הר גבוה? אנחנו נוטות לחשוב שהסיבה היא "חוסר ניסיון" או "חוסר ידע טכני". אבל האמת היא שכשאין לנו שורשים יציבים, כשהביטחון הפנימי שלנו מתנדנד, גם הפעולה הכי טכנית נראית מאיימת. בניית עסק היא לא רק מהלך שיווקי. היא השתקפות של מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. כשאנחנו מטפחות חוסן רגשי, כשאנחנו מעמיקות שורשים באדמה של הערך העצמי שלנו, הצמיחה העסקית מפסי

האם קרה לך שסיימת יום שלם של עשייה, עבודה, נתינה והתמודדות, ובכל זאת הלכת לישון בתחושה שלא עשית מספיק? האם את מוצאת את עצמך מפרגנת לאחרים בקלות, אבל מתקשה מאוד לראות את הדברים הטובים בעצמך? האם יש קול פנימי שמזכיר לך שוב ושוב את הטעויות שלך, את מה שלא הצליח, את מה שהיית צריכה לעשות אחרת? ואולי את בכלל לא שמה לב שהוא שם. אולי הוא הפך להיות כל כך מוכר, כל כך קבוע, שאת בטוחה שככה כולם מדברים לעצמם. אבל האמת היא שלא. לא כולן מסתובבות בעולם עם מבקר פנימי קשוח. ולא, את לא חייבת להמ

האם קרה לך שאמרת משהו ובאותו רגע ידעת שלא באמת לזה התכוונת? האם היו רגעים שבהם מילה אחת, הודעה אחת או מבט אחד הצליחו להפיל אותך ליום שלם של כאב, כעס או חרדה? האם מצאת את עצמך מגיבה בעוצמה גדולה למשהו קטן יחסית, ואז שואלת את עצמך אחר כך: "למה זה השפיע עליי כל כך?" ואולי את בכלל מכירה את התחושה ההפוכה. את בולעת. שותקת. מחייכת. מכילה. מתפקדת. ואז יום אחד הכול יוצא בבת אחת. נשים רבות חושבות שוויסות רגשי הוא היכולת לא להרגיש. לא לכעוס. לא להיפגע. לא להתרגש. אבל האמת היא שוויסות רג

סינרגיה תרמית: מחקר מקיף על אונטסו, היפרתרמיה וקרינת FIR כגשר בין פיזיקה מולקולרית לרפואה הוליסטית השימוש בחום ככלי ריפוי אינו מושג חדש בהיסטוריה האנושית, אך בעשורים האחרונים אנו עדים להתפתחות דרמטית בהבנה המדעית של האופן שבה אנרגיה תרמית משפיעה על המערכות הביולוגיות ברמה המולקולרית. מאמר זה בוחן את ההצטלבות שבין טכנולוגיות חום מתקדמות, כגון קרינת אינפרא-אדום רחוק (FIR) והיפרתרמיה רפואית, לבין גישות הוליסטיות מסורתיות כמו אונטסו ומוקסה. 1. המדע של "קרני החיים": קרינת אינפרא-א

לא שמה … זה הכי קרוב והכי דומה למה שחשבתי שאני רוצה לכתוב ואני פוגשת את זה אצלי וכמה מפתיע אצל עוד כל כך הרבה נשים ואנשים. אפשר לקרוא לזה בהמון צורות: בושה אשמה לא נעים ריצוי פוליטקלי קורקט הצגה פאסון ארוע קאבר פילטר בוטוקס למראית עין מסכה מחר בפעם הבאה פלסטר כדורים פסיכיאטרים חשבונות ציפייה ויש עוד …. מוזמנים להוסיף משלכם. בסוף אני עוד עלולה לשכוח מה רציתי לכתוב … וזה ממש קורה חחחח אז אני צריכה לעצור את הרצף ולהתחבר שוב למקום הברור והאינטואיטיבי שממנו נולד הרעיון ומשם המילה.

האם קרה לך שהסתכלת על החיים שלך יום אחד ולא זיהית אותם? האם היו רגעים שבהם הכול הרגיש בטוח וברור, ואז אירוע אחד שינה את כל התמונה? אולי זו הייתה פרידה, גירושין, אובדן, פיטורים, מחלה, משבר משפחתי או תקופה שבה פשוט הרגשת שאת כבר לא יודעת מי את. האם מצאת את עצמך תוהה איך נשים אחרות מצליחות להמשיך? איך הן קמות בבוקר, מחייכות, מתפקדות, בונות את עצמן מחדש אחרי שהחיים שלהן התפרקו? ואולי השאלה האמיתית היא בכלל אחרת. איך אפשר להרגיש יציבות כששום דבר מסביב לא מרגיש יציב? זו אחת השאלות

האם אפשר להתכונן לרגע שבו כל מה שחשבת שאת יודעת על החיים שלך משתנה? האם אפשר להכין את הלב לשיחה אחת שמחלקת את החיים ל"לפני" ו"אחרי"? האם מותר להרגיש עצב, כעס, בלבול ואפילו הקלה, כשבן הזוג משתף שהוא נמשך לגברים או מחליט לצאת מהארון אחרי שנים של זוגיות, נישואים, ילדים וחיים משותפים? ואולי השאלה הגדולה מכולן היא: מה עושים עכשיו? נשים רבות שמוצאות את עצמן בסיטואציה הזו מתארות תחושה דומה. כאילו הקרקע נשמטה מתחת לרגליים. לא בגלל שהן אינן מכירות את הקהילה הגאה, לא בגלל שהן שיפוטיות

״הקשבתי לשקט, אחרי כל כך הרבה זמן שרק נתתי, ושהיו צריכים ממני, וצריכים אותי, ושכל כך התאמצתי להיות בסדר, להיות טובה, אישה שדואגת לכולם, שקודם כל דואגת לאחרים, כמו שחינכו אותי שאני צריכה להיות. לא לחשוב על עצמי, לא לדאוג לעצמי, לא לראות את עצמי, אלא לדאוג קודם כל לכל האחרים, לדאוג לילדים שלי, לבעל שלי, להורים שלי, לחברות שלי, לעבודה שלי, לזה שיהיה מסודר, ושיהיה אוכל, וכמו כל אישה טובה אכלתי את מה שנשאר, כי אישה טובה מקריבה את עצמה למען זה שיהיה לכולם טוב, כי אישה טובה לא אומרת

האם קרה לך שהבטחת לעצמך שהפעם זה יהיה אחרת? שהפעם לא תיכנסי לאותה מערכת יחסים שפוגעת בך. שהפעם תגידי את מה שאת באמת חושבת. שהפעם תבחרי בעצמך. אבל איכשהו, אחרי שבועות או חודשים, את מגלה שאת שוב באותו המקום. מול אותו סוג של אנשים. מול אותן תחושות. מול אותם פחדים. ואז מגיעה השאלה הכואבת: מה לא בסדר אצלי? למה אני חוזרת שוב ושוב לאותם הסיפורים? אם גם את שאלת את עצמך את השאלה הזאת, חשוב שתדעי משהו. ברוב המקרים, לא מדובר בחולשה. לא מדובר בחוסר מודעות. ולא מדובר בכך שאת לא מספיק חכמה

האם קרה לך שהבטחת לעצמך שהפעם תגיבי אחרת, אבל מצאת את עצמך שוב באותו המקום? האם את מרגישה לפעמים שאת יודעת בדיוק מה נכון לך לעשות, אבל משהו בפנים פשוט לא מצליח לשתף פעולה? האם את מוצאת את עצמך חוזרת שוב ושוב לאותם דפוסים בזוגיות, בעבודה, מול הילדים או מול עצמך? האם יש בך קול פנימי שמבקר, מטיל ספק או מזכיר לך את כל הסיבות שבגללן לא כדאי לנסות? ואולי, עמוק בפנים, את כבר יודעת שהבעיה היא לא חוסר ידע. הרי קראת ספרים, שמעת פודקאסטים, קיבלת עצות טובות. ובכל זאת, משהו עדיין תקוע. אם

החיים של כולנו משתנים כל הזמן.תקופות של עומס, שינויים, אכזבות, חוסר ודאות או פחד הן חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים. אבל מה שמבדיל בין אנשים שמתפרקים מכל טלטלה לבין אנשים שמצליחים לשמור על עצמם גם ברגעים מורכבים, הוא לא בהכרח מה שקורה בחוץ, אלא המצב הפנימי שהם מטפחים בתוכם. יציבות פנימית לא אומרת שלא נרגיש כאב, לחץ או פחד.היא גם לא אומרת שנהיה רגועים כל הזמן.יציבות רגשית היא היכולת להישאר מחוברים לעצמנו גם כשהחיים לא מסתדרים בדיוק כמו שרצינו. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שמצבים

יש אנשים שנראה שפשוט יודעים איך לגרום לדברים לקרות. הם מקבלים החלטות, פועלים, מתקדמים, מסתגלים לשינויים ולא נשברים מכל מכשול בדרך. זה לא אומר שאין להם פחדים, ספקות או קשיים, אבל יש להם דרך חשיבה והתנהלות שמקדמת אותם גם כשהדרך לא מושלמת. אחד הדברים המרתקים בשיטת NLP הוא שהיא לא נולדה מתוך תאוריה בלבד, אלא מתוך התבוננות עמוקה באנשים מצליחים במיוחד. מייסדי השיטה חקרו מטפלים פורצי דרך, אנשי עסקים, מובילי דעת קהל ואנשים בעלי יכולת השפעה יוצאת דופן. הם ניסו להבין מה בדיוק גורם להם

גיל 46 24/4/2022 מקום: דהרמסלה, צפון הודו בהרי ההימאליה. 3 שבועות של חופשה לבד … ( האומנם ) מהרגע שנפלה ההחלטה לנסוע להודו, להתרחק מהשיגרה. לגעת בנופים ומקומות אחרים, פנימה והחוצה. ההחלטה היתה מהולה בהתרגשות ואז הגיעו החששות… אני לבד? איך אני אסתדר? כל ההודים האלה? איך אדע לבחור נהג? אישה לבדה בהודו זה לא כזה אטרקטיבי. הגברים ההודים חצופים ולא מכבדים כל כך נשים מערביות. צריך לשמור מרחק ולהיות אסרטיבית. בכל אופן ההחלטה נפלה. והצטרפתי לקבוצה בפייסבוק - הודו - מטיילים בהודו ומפה

4 שנים מאז שיצאתי להודו לבד. הפעם הראשונה היתה בגיל שלושים לחצי שנה ואז ב גיל 46 יצאתי … הכל היה מסודר בחיים שלי ועם זאת כלום לא הסתדר לי. גם לא האמנתי שאני יכולה לצאת להודו ככה באמצע החיים ועוד לבד, עסק ילדים בית ובן זוג, החלטה של רגע, האמת זה התחיל מהקשבה לגוף. שלוש שאלות פשוטות שהייתי צריכה לענות עליהן.. 1. מה הגוף שלך “אומר” לך ממש ברגע זה? 2. האם יש רגעים בהם הגוף “אומר” לך לזוז ממצב מסוים, לשנות או לא להסכים? 3. איזה דבר את מרגישה שהגוף מנסה לומר לך?כמה זמן וטרם מצאת דר

כאשר את בוחרת להתמסר לתהליך בגוף ובנפש.... היקום מחזיר לך על הרצון וההשקעה שלך... כמו גם הגוף ונפש שלך. בתהליך אישי כל מתאמנת היא עולם ומלואו. בכל אישה גלום אוצר יקר ערך ואנחנו פורמות את הקשרים ביחד ורוקמות דרכים חדשות לצד גילויים חדשים וחלומות חבויים. גושים בשדיים שדיים, זה מקור ההזנה שלנו, הקשר הנשי, האינטמי והרגיש שלנו. אני סבלתי שנים מצ'סטות בשדיים, מתישהו לפני שנתיים היה לי גוש בשד והגעתי לטיפול טווינה. שיתפתי את המטפלת שיש לי גוש בשד והיא אמרה לי שיש לה מכשיר שעובד על ח